האמן ג'ורג' קונדו מספר על 5 העטיפות שיצר לאלבום החדש של קניה ווסט (

אגב, בכל הטקסטים שקראתי עד עכשיו - והיו כמה מוצלחים - היה חסר דיון בדיאלקטיקה בין המוזיקה לפרסונה התרבותית. יחסי הגומלין האלו מתקיימים לכל אורך היסטוריית הפופ: כיצד האייקוניות של קניה משתקפת ומופיעה בקונטקסט המוזיקלי; בסאונד, במילים, בשירים עצמם. איל רוב לפחות ניסה לסמן את מכת התוף כחתימת האוטר והכוח המאפשר של המוזיקה, אבל ללא עיסוק ממשי ברעש האמנותי - מערכת הכריזה של האמן לתרבות - אין משמעות לכל המסביב. יותר מזה, המסביב מונצח כך כדבר עצמו. נוצר היפוך: 140 התווים של חשבון הטוויטר ההיפראקטיבי קודמים לנראטיב של הביט. מה עם: על מה לעזאזל הוא שר, ואיך? מה מאפשרות לו המודולציות הווקאליות? היכן ממוקמת הדרמה בצייטגייסט האמוציונלי של המאה ה-21? משונה שב’אלבום השנה של 2010’, כפי שהוגדר כבר לא מעט פעמים, המוזיקה היא הדבר הכי פחות מדובר